תרופות, מטיבן, אמורות לעזור לאלו הנוטלים אותן. אבל לעתים הן עשויות לגרום תופעות לא נעימות, מפריחה בעור ועד למחלה חריפה וקשה. לעתים רחוקות, נטילת תרופות מסוימות גורמת נכות ואף עלולה להעמיד את החולה בסכנת חיים. לפיכך, רופאים הרושמים לחולה תרופה חדשה נדרשים לדווח לו על הסיכונים בנטילת התרופה, וגם לפרט מדוע הסיכויים לשיפור המצב ולריפוי מצדיקים את הסיכון. זוהי גם הוראת חוק זכויות החולה משנת 1996. פסיקת בתי המשפט, שקדמה לחוק, משקפת רוח זאת.
עוד בעניין דומה
פעמים רבות ממליץ רופא למטופל על שימוש בתרופה חדשה, בלי לפרט את הסיכונים הכרוכים בה. גם מטופלים אשר מקשים ושואלים, נענים לעתים בחטף כי אין מקום לחשש. אם יש לתרופה תופעות לוואי, נדירות ככל שיהיו, אי-דיווח למטופל הוא הפרה של חובת הגילוי שבה מחויב הרופא.
באותה עת המנוח קיבל טיפול שגרתי בתרופות נוגדות קרישה ובהן קומדין ואספירין. הרופא שביקר בביתו של המנוח לא הסביר לו או לבני משפחתו כי יש סיכון מהותי ליצירת כיבים ודימום ממערכת העיכול, אם המטופל יקבל את התרופות שעליהן המליץ לו בשילוב עם נוגדי קרישה, אף שנשאל מפורשות בעניין זה.
כך היה, לדוגמה, במקרה של גבר כבן 55, שסבל מחבלת ראש וטופל בתרופה נוגדת כיפיון (אנטי-אפילפטית). המטופל פיתח תופעת לוואי נדירה - מחלת עור קשה ומסכנת חיים. הסיבוך ידוע ומתואר בספרות המקצועית, אבל הרופאים לא הזהירו את החולה, השתהו באבחון תופעת הלוואי ואיחרו בטיפול.
דוגמה אחרת קשורה בתרופה הפסיכיאטרית ריספרדל, שהנוטלים אותה עלולים לפתח תסמונת מטבולית שיכולה לבוא לידי ביטוי בעלייה במשקל (ללא שינוי בהרגלי האכילה) ובעלייה ברמת הסוכר הדם, עד כדי התפתחות סוכרת.
הלקח בעניין תופעות הלוואי שגרמו תרופות אנטי-פסיכוטיות (תרופות נוירולפטיות), שניתנו לחולים עוד לפני שנות דור, נלמד באטיות רבה. רק לאחר שהתגלו סיבוכים נוירולוגיים כמו סימני מחלת פרקינסון, חלה ירידה משמעותית של תופעות הלוואי, בעיקר בשל מעקב צמוד וטיפול במינונים נמוכים יותר ובתכשירים שמנעו מחלות נלוות.
האם המטופל תמיד קורא את העלון לצרכן המפרט את תופעות הלוואי? למרבה הצער, רק חלק מצרכני התרופות מעיינים בעלונים אלה ומפנימים את הכתוב בהם.
הסוגיה המשפטית של אחריות הרופא להתריע בפני החולה על תופעות הלוואי שעלולות לגרום תרופות מכונה "הסכמה מדעת" לטיפול רפואי. היא מפורטת בחוק זכויות החולה (1996), הקובע כי "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת".
פסיקת בתי המשפט בישראל בעשורים האחרונים, שבאה לידי ביטוי בחוק זכויות החולה, קובעת כי יש לגלות למטופל את הסיכונים השכיחים וגם את אלו הקשים והנדירים.
הסעיף מפרט את המידע שיש לספק לחולה טרם הטיפול, לרבות אבחנה, הליך הטיפול, המטרה, התוצאות הצפויות, הסיכויים והסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב, אי נוחות וכן סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי, ועד כמה הטיפול חדשני.
הטיעון המוסרי שבבסיס הדרישה להסכמה מדעת הוא האוטונומיה של החולה, זכות ההגדרה העצמית וחופש הבחירה. האדם הוא הבעלים על גופו, ומכאן הצורך המשפטי להסכמה מצדו לכל פעולה שתיעשה בגופו. פסיקת בתי המשפט בישראל בעשורים האחרונים, שבאה לידי ביטוי בחוק זכויות החולה, קובעת כי יש לגלות למטופל את הסיכונים השכיחים וגם את אלו הקשים והנדירים.
תובענה שניהל משרדנו עסקה בטיפול תרופתי חדש, שבשילוב עם תרופות אחרות שקיבל החולה גרם לו לדימום מסיבי ממערכת העיכול ולמותו בטרם עת. המנוח הזמין רופא לביקור בית בשל כאבים עזים בברכיו. הרופא הזריק לו וולטרן לשריר ורשם לו שתי תרופות נוספות - איבופן ואינדומד, כולן מאותה משפחה - נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (NSAID).
באותה עת המנוח קיבל טיפול שגרתי בתרופות נוגדות קרישה ובהן קומדין ואספירין. הרופא שביקר בביתו של המנוח לא הסביר לו או לבני משפחתו כי יש סיכון מהותי ליצירת כיבים ודימום ממערכת העיכול, אם המטופל יקבל את התרופות שעליהן המליץ לו בשילוב עם נוגדי קרישה, אף שנשאל מפורשות בעניין זה.
באופן דומה נהגו גם רופאת המשפחה בקופת החולים, שנתנה מרשם לתרופות שעליהן המליץ הרופא בביקור הבית, והרוקחת בבית המרקחת של הקופה, שסיפקה את התרופות נוגדות הדלקת. שתיהן לא הסבירו מה הסיכון הכרוך בנטילת תרופות אלה.
תביעות משפטיות על רשלנות רפואית מטרידות את ציבור הרופאים בארץ. באופן עקרוני, רופא שמעניק למטופליו "רפואה טובה ונכונה" אינו חשוף לתביעה. הוא מחויב להתאים את הטיפול התרופתי להוריה הרפואית ולאבחנה, לעדכן את המטופל בסיכונים ובתופעות הלוואי שעלולים להיגרם כתוצאה מנטילת התרופות ולנהל מעקב אחר הופעת סיבוכים כחלק מהטיפול המתמשך. התנהגות כזאת היא פרקטיקה ראויה לרופא, שתשמש גם לשמירה על בריאות המטופלים.
*המאמר פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ'