החוקרים ביקשו לבחון את ההשפעה הקלינית של הוספת טיפול של certolizumab pegolי(CZP) למטוטרקסט במשך שנה לעומת טיפול של שנתיים עם מטוטרקסט בלבד.
עוד בעניין דומה
במחקר ה-C-OPERA הוכללו חולים עם דלקת מפרקים שגרונית מוקדמת שלא קיבלו מטוטרקסט והיו בעלי גורמים פרוגנוסטיים רעים. המחקר הינו רב מרכזי, אקראי שהורכב מ-52 שבועות בתבנית כפולת סמיות (DB) ו-52 שבועות טיפוליים נוספים (PT). החולים חולקו בצורה אקראית לקבל MTX+CZPי(159 חולים) או MTX עם טיפול אינבו (157 חולים). לאחר תקופת ה-DB חולים שנכנסו לתקופת ה-PT, קיבלו מטוטרקסט בלבד (108 חולים שקיבלו קודם CZP ו-71 שקיבלו טיפול אינבו). חולים עם התלקחות המחלה יכלו לקבל טיפול הצלה עם CZP בתווית פתוחה.
34 חולים שקיבלו CZP ו-14 שקיבלו MTX בשלב ה-DB הפסיקו טיפול בתקופת ה-PT. משבוע 52 לשבוע 104, נצפה עיכוב מובהק סטטיסטית במדד Sharp עבור MTX+CZP לעומת MTX עם טיפול אינבו (84.2% לעומת 67.5%, p<0.001). שיעורי הפוגה פחתו לאחר הפסקת CZP אך נותרו גבוהים יותר בשבוע 104 בקבוצת ה-MTX+CZP לעומת קבוצת ה–MTX עם טיפול אינבו.
חולים שטופלו מחדש עם CZP עקב התלקחות (28 חולים) הדגימו שיפור קליני מהיר. ההיארעות הכללית של תופעות לוואי הייתה דומה בין הקבוצות.
מסקנת החוקרים היא כי בחולי דלקת מפרקים שגרונית מוקדמת שטרם קיבלו טיפול עם MTX והינם בעלי גורמים פרוגנוסטיים רעים, הוספה ראשונית של CZP במשך שנה מתוך שנתיים של טיפול עם MTX משפרת את טיפול
ה-MTX ומביאה לתועלת קלינית ורדיולוגית לאחר שנתיים, גם לאחר הפסקת CZP.
מקור:
Atsumi, T. et al. (2017) Annals of The Rheumatic Diseases. 76(8).