במחקר ריזנקיזומאב ואוסטקינומאב הן תרופות המאושרות כטיפול למחלת קרוהן בינונית-חמורה. שתי התרופות חוסמות את פעולתו של אינטרלאוקין 23 (IL-23), ציטוקין מפתח בפתוגנזה של קרוהן ומחלות כרוניות אחרות. IL-23 מורכב מתת יחידות p40 ו-p19. ריזנקיזומאב נקשרת באופן סלקטיבי לתת-יחידה p19 בעוד שאוסטקינומאב נקשרת לתת יחידה p40 ובכך מעכבת את IL-23 אך גם את IL-12.
לאחרונה פורסמו ממצאים ממחקר הפאזה 3, SEQUNECE. במחקר זה בוצעה השוואת "ראש בראש" בין ריזנקיזומאב לאוסטקינומאב על פני תקופה של 48 שבועות בחולים עם קרוהן בינונית-חמורה אשר נכשלו טרם המחקר על טיפול נוגד TNF אחד או יותר. קריטריוני ההכללה במחקר כללו ציון CDAI של 220-450, תדירות יציאות של 4 פעמים או יותר ביום או ציון APS של שתיים או יותר. ציון SES-CD של 6 או יותר או 4 ומעלה במחלה המערבת את האילאום בלבד וכשלון על טיפול נוגד TNF אחד או יותר.
במחקר השתתפו 255 מטופלים אשר טופלו עם ריזנקיזומאב ו-265 חולים אשר טופלו עם אוסטקינומאב. 90.2% ו-72.8% מהמשתתפים בקבוצת הריזנקיזומאב ואוסטקינומאב, בהתאמה סיימו את כל הטיפולים במסגרת המחקר. הזמן הממוצע להפסקת טיפול עמד על 182.6 ימים בקבוצת הריסנקיזומאב ו-156.3 בקבוצת האוסטקינומאב. התוצאים העיקריים במחקר היו העדר נחיתות עבור ריזנקיזומאב לעומת אוסטקינומאב בהיבט הפוגה קלינית על פי סולם CDAI בשבוע 24 ועליונות עבור ריזנקיזומאב לעומת אוסטקינומאב בהיבט הפוגה אנדוסקופית בשבוע 48. תוצאים משניים כללו שיעורי הפוגה קלינית בשבוע 48, שיעורי תגובה אנדוסקופית בשבועות 24 ו-48 ושיעורי הפוגה קלינית ואנדוסקופית, ללא טיפול עם סטרואידים, בשבוע 48.
תוצאות המחקר הדגימו כי כלל התוצאים העיקריים והמשניים עבור ריזנקיזומאב הושגו. שיעור החולים בקבוצת הריזנקיזומאב אשר השיגו הפוגה קלינית בשבוע 24 עמד על 58.6% לעומת 39.5% בקבוצת האוסטקינומאב. שיעור החולים בקבוצת הריזנקיזומאב אשר השיגו הפוגה אנדוסקופית בשבוע 48 על 31.8% לעומת 16.2% בקבוצת האוסטקינומאב (p<0.01). בנוסף, שיעור החולים בקבוצת הריזנקיזומאב אשר השיגו הפוגה קלינית בשבוע 48, תגובה אנדוסקופית בשבועות 24 ו-48 והפוגה קלינית ואנדוסקופית, ללא טיפול עם סטרואידים, בשבוע 48 היה גבוה באופן מובהק לעומת קבוצת האוסטקינומאב.
שיעור החולים עם תופעות לוואי הקשורות בטיפול היה דומה בשתי קבוצות הטיפול אך שיעור החולים עם תופעות הלוואי החמורות הקשורות בטיפול עמד על 16% בקבוצת הריזנקיזומאב לעומת 19.2% בקבוצת האוסטקינומאב. בנוסף, שיעור החולים שהפסיקו טיפול כתוצאה מתופעות לוואי היה נמוך בקבוצת הריזנקיזומאב לעומת קבוצת האוסטקינומאב ועמד על 3.8% לעומת 4.9%. לא נצפו מקרי תמותה הקשורים בטיפול במהלך המחקר. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר בקבוצת הריזנקיזומאב היו רגישות יתר, ותופעות כבדיות וזיהומים קשים (ב-10.7%, 6.9% ו-3.1% מהמטופלים, בהתאמה). תופעות הלוואי הנפוצות ביותר בקבוצת האוסטקינומאב היו רגישות יתר, ותופעות כבדיות וזיהומים קשים (ב-9.1%, 5.3% ו-4.2% מהמטופלים, בהתאמה).
ממצאי המחקר מדגימים את העליונות של ריזנקיזומאב לעומת אוסטקינומאב בהיבט תגובה אנדוסקופית והעדר נחיתת בהיבט תגובה קלינית בחולים עם קרוהן בינונית-חומרה. זאת בנוסף, לשאר התוצאים המשניים שהושגו במחקר. בעוד ששיעור תופעות הלוואי היה דומה בשתי הקבוצות בקבוצת הריזנקיזומאב שיעור נמוך יותר של חולים (ללא מובהקות סטטיסטית) הפסיקו את הטיפול כתוצאה מתופעות לוואי, לעומת קבוצת האוסטקינומאב. פרופיל הבטיחות של שתי התרופות היה דומה לזה שהודגם במחקרים קודמים.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
