במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Expert Opinion on Biological Therapy, ביקשו חוקרים לבחון את השכיחות של תוצאי בטיחות בחמישה מחקרים אקראיים מבוקרים פאזה 3 שכללו מטופלים עם דלקת מפרקים שגרונית, מחלת קרוהן ופלאק פסוריאזיס כרוני. החולים קיבלו לפחות מנה אחת של הביוסימילר adalimumab-adbm או של תרופת הייחוס, אדלימומאב המקורית.
עוד בעניין דומה
שיעורי ההיארעות של תוצאי בטיחות, מותאמים לחשיפה, חושבו ל-100 שנות מטופל וסווגו לפי התוויות מחלה וקבוצת טיפול. כמו כן, אנליזות נוספות של תתי-קבוצות בוצעו בהתבסס על גיל המטופל ומין.
משך המעקב הממוצע היה 62 שבועות עבור חולי דלקת מפרקים שגרונית, 48 שבועות עבור אלו עם מחלת קרוהן ו-32 שבועות עבור אנשים עם פלאק פסוריאזיס כרוני. תוצאות המחקר הדגימו כי בעוד שהשיעורים של תופעות לוואי חמורות והפסקות הטיפול עקב תופעות לוואי היו דומים בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית ופלאק פסוריאזיס, הם היו מעט גבוהים יותר באלה עם מחלת קרוהן. חשוב לציין, שיעורי ההיארעות של כל תוצאי הבטיחות נותרו עקביים בין זרועות הטיפול עם adalimumab-adbm ועם תרופת הייחוס בכל התוויה. יתר על כן, ניתוחי תתי-קבוצות המבוססים על גיל ומין בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית, מחלת קרוהן ופלאק פסוריאזיס כרוני לא גילו הבדלים בין הקבוצות.
החוקרים מסכמים כי בקרב חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, מחלת קרוהן ופלאק פסוריאזיס כרוני, לא נצפו הבדלים בין הטיפול עם הביוסימילר adalimumab-adbm לתרופת הייחוס, אדלימומאב, בשיעורי תופעות הלוואי, תופעות הלוואי החמורות, הפסקות הטיפול עקב תופעות לוואי, מקרי מוות או תופעות לוואי בעלות עניין מיוחד.
מקור: