ידוע זה מכבר כי טיפול עם אינטרפרון במושתלי כבד עם הפטיטיס C, מעודד דחייה תאית חריפה ופוגע בהישרדות השתל והמטופל עצמו. עם זאת, לא ברור האם התרופות האנטי-ויראליות הישירות (Direct acting antivirals - DAA), משפיעות על שיעורי הדחייה או על תוחלת החיים לאחר ההשתלה.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו אנליזה של תיקי STAR מהמאגר של UNOSי(United Network for Organ Sharing), עד דצמבר 2017 (סך הכל 25,916 תיקים).
החוקרים מצאו כי בהשוואה למושתלי כבד ללא הפטיטיס C, מושתלי כבד המודבקים בווירוס היו בעלי הישרדות גרועה יותר בעידן האינטרפרון (2007-2008), אך לא בעידן ה-DAAי(2014-2015). שיעור הדחייה התאית האקוטית לאחר 6 חודשים היה פחות שכיח בעידן החדש, והיה נמוך יותר במושתלי כבד עם הפטיטיס C. זאת בהשוואה למושתלים ללא הדבקה, הן בעידן ה-DAAי(6.9% לעומת 9.3%, p<0.001) והן בעידן האינטרפרון בשילוב עם DAAי(8.8% לעומת 11.8%, p=0.001), אך לא בעידן האינטרפרון (10.8% לעומת 11%, p=0.39). עוד נמצא כי מושתלי כבד עם הפטיטיס C, שהייתה להם דחייה תאית אקוטית לאחר 6 חודשים, היו בעלי הישרדות גרועה יותר במשך שנתיים, בהשוואה לאלו שלא חוו דחייה כזאת. הדבר היה נכון בעידן האינטרפרון (80% לעומת 88.4%, p<0.0001) ובעידן ה-DAA עם אינטרפרון (81.4% לעומת 89.2%, p<0.01), אך לא בעידן ה-DAAי(90.4% לעומת 93.2%, p=0.085). מודל הסיכון היחסי של COX זיהה דחייה תאית אקוטית במהלך 6 חודשים, בתור גורם סיכון בלתי תלוי לתמותה במושתלי כבד עם הפטיטיס C, בעידן האינטרפרון (יחס סיכונים = 1.88, p=<0.001) ובעידן ה-DAA עם אינטרפרון (יחס סיכונים = 1.84, p=0.005), אך לא בעידן ה-DAAי(p=n.s).
החוקרים הגיעו למסקנה כי הישרדות למשך שנתיים של מושתלי כבד עם הפטיטיס C, הייתה משמעותית גבוהה יותר בעידן ה-DAA. עובדה זו קושרה לירידה בשיעור ובהשפעה של דחייה תאית אקוטית במהלך 6 חודשים לאחר ההשתלה.
מקור: